על מה אתם חושבים כשאתם קוראים את המשפט "אם אין אני לי מי לי"?
על מה שאנחנו צריכים כדי להתקיים בעולם?
על מה אנו רוצים כדי להתקדם בו?
על מי הם האנשים שאנו בוחרים לצידינו?
או האם על כך שהדאגה לעצמנו, באה על חשבונם של אחרים?
עבורי, המשפט הזה הוא תזכורת לדאוג לי, לשים לב אליי ולאהוב אותי – קודם כל אני! ממש כך, עוד לפני שאני חושבת ומתחשבת בכל אדם הקרוב אליי יותר או פחות בחיי, כולל האהובים והיקרים לי מכל – המשפחה שלי.
כי כשאני בשלום עם עצמי, אני פנויה יותר גם ליחסים עם מי שבסביבתי.
רובנו כל כך עסוקים במערכות יחסים הרבות והשונות שיש לנו בחיים, עד כדי שאנו שוכחים להתייחס ליחסים שיש לנו, או אולי אין לנו.. עם עצמנו.
אולי כי זה קרוב וצמוד מידי אלינו או ברור מאליו מידי עבורנו, אנחנו לא שמים לב ולא משקיעים זמן ומחשבה ביחסים שלנו עם עצמנו.
קודם כל אני, ובשבילי
השאלה המתבקשת היא, האם כשאני דואגת קודם לעצמי, משמע שלא איכפת לי מאחרים? האם כאשר אני חושבת קודם כל על עצמי, בהכרח אני לא מתחשבת באחרים?
האם כאשר אני אוהבת קודם כל את עצמי, זה לא משאיר לי מקום בלב לאחרים? אני פוגעת בהם ? האהבה העצמית באה על חשבונם? האם לדאוג לעצמי זה להיות אגואיסטית?? פעם חשבתי שכן - היום אני יודעת שלא!
אגואיזם לשמו ? או לקיחת אחריות ?
לקיחת אחריות היא עניין של בחירה והיא מאפשרת לנו להיות בשליטה על החיים שלנו, להוביל וליצור בעצמנו את הדרך שלנו
כשאני לוקחת אחריות על החיים שלי, חושבת, בוחרת, מרגישה, זו אני שמחליטה וזו אני שעושה. אני ורק אני, כי אם אין אני לי מי לי?!
לקיחת אחריות היא משהו בסיסי, טבעי ושאינו תלוי בדבר.
אני מאמינה שרצוי לנו, לא לצפות מהאחר להבין מה אנחנו חושבים, מרגישים או רוצים. לא, לחכות שיעשו או לא יעשו במקומנו את מה שעלינו לעשות בעצמנו. והכי הכי חשוב, לא להיות תלויים באף אחד אחר מעצמנו.
וזה בכלל לא חשוב, מי זה האדם שנהיה תלויים בו. ההורים, בן הזוג, הילדים החברים הכי טובים, או כל אדם אחר שיש לנו מערכת יחסים איתו.
כך, כשחישבתי מסלול מחדש, וכשיצרתי את החיים הזוגיים-משפחתיים החדשים שלי וכשסללתי את דרכי האישית-מקצועית החדשה, "אם אין אני לי, מי לי" היה הנר לרגליי, אותו המשפט שליווה אותי, מלווה אותי היום וילווה אותי תמיד.
וזה לא שלא שיתפתי, זה לא שלא נשענתי, זה לא שלא קיבלתי עזרה, זה לא שלא ביקשתי תמיכה במהלך הדרך, ברור שכן! וכן! וכן! את כל אלה ויותר.
רק שתמיד זכרתי שאלה החיים שלי, זו הדרך שלי, זה הכאב שלי וגם האחריות שלי להתמודד עם מצב החיים שלי.
כך, בהחלטה צלולה ומודעת, בחרתי לא להיות תלויה יותר באף אחד. גם לא בילדים שלי ובאהבה שלי אליהם-שלהם אליי, בצורך שלהם בי או שלי בהם. ממש בעצמי, לטפל ולדאוג בראש וראשונה ליחסים שלי עם עצמי.